כיצד תורגם ספר מורמון

לספר מורמון סיפור תרגום שאין דומה לו באף כתב קודש אחר — תיעוד שנחרט על לוחות מתכת בכתב עתיק, ותורגם לאנגלית תוך שבועות ספורים בשנת 1829. הבנת האופן שבו נוצר הטקסט האנגלי היא נקודת המוצא הטבעית להבנת הסיבה שבגללה התיעוד שב כעת אל העברית.

ג'וזף סמית' תרגם את ספר מורמון מתוך סדרת לוחות מתכת עתיקים, שנכתבו בכתב שהתיעוד עצמו מכנה מצרית מתוקנת. עיקר העבודה הושלם במשך כשלושה חודשים בתחילת שנת 1829, כאשר אוֹלִיבֶר קָאוּדֶרִי שימש כסופר הראשי — ג'וזף הכתיב, ואוֹלִיבֶר רשם את המילים כפי שניתנו. הטקסט האנגלי שנוצר פורסם בשנת 1830.

התוצאה מרשימה כשלעצמה: טקסט ארוך ועקבי מבחינה פנימית, בן יותר מרבע מיליון מילים, שנוצר תוך שבועות ספורים בידי צעיר בעל השכלה פורמלית מועטה, שלא הייתה לו כל הכשרה במצרית — עתיקה או מתוקנת — ולא הייתה לו כל גישה אליה.

ג'וזף סמית' העיד באופן עקבי כי תרגם את ספר מורמון "במתנת האל ובכוחו" — ולא מתוך ידע מלומד בשפות עתיקות. מֹורוֹנִי עצמו כתב על הלוחות כי התיעוד ייצא לאור בדרך זו, והביטוי מופיע בדף השער של ספר מורמון ובעדות שלושת העדים, המודפסת בכל מהדורה החל משנת 1830.

האל סיפק כלים פיזיים שסייעו במלאכה: ה"מתרגמים", המכונים גם אוּרִים וְתֻמִּים — שתי אבני חוזה המשובצות במסגרת — שניתנו לג'וזף יחד עם הלוחות, ואבן חוזה נפרדת שמצא שנים אחדות קודם לכן. עדים תיארו את ג'וזף מניח אבן בתוך כובע כדי לחסום את האור, ולאחר מכן מכתיב את המילים באנגלית שהופיעו לו, לעיתים במשך שעות ברציפות, ללא כל הערות או כתב יד משלו לעיין בו. אֶמָה סמית', ששימשה כסופרת בשלב מוקדם, סיפרה מאוחר יותר כי היה בלתי אפשרי שאדם בלתי מלומד כמו ג'וזף יפיק ספר כזה באמצעים טבעיים כלשהם שהיא יכלה להעלות על דעתה.

הכנסייה אינה טוענת לדעת כל פרט באשר לאופן שבו פעל התהליך רגע אחר רגע. מה שהיא מלמדת בבירור הוא מקור התרגום: מתנת האל וכוחו, לא למדנותו של ג'וזף סמית' עצמו.

התרגום משנת 1829 היה התגלותי באופיו — הבאת תיעוד עתיק ובלתי ידוע אל האנגלית באמצעות מתנה אלוהית. כל תרגום מאז, ליותר ממאה שפות, היה סוג שונה של מלאכה: עבודה אנושית, מלומדת וזהירה, הנוטלת את הטקסט האנגלי של ג'וזף סמית' ומעבירה את משמעותו בנאמנות אל שפה חדשה — לרבות מהדורה עברית זו.

כאן תופסת המהדורה העברית מקום מיוחד. כל תרגום מאוחר יותר מזיז את הטקסט החוצה — מן האנגלית אל שפה מודרנית עבור קהל מודרני. התרגום העברי מזיז אותו, במובן מסוים, בחזרה: אל השפה השמית של מחברי התיעוד עצמם, שפת כתבי הקודש שנשאו עמם מירושלים.

לכן תרגום לעברית הוא משימה ייחודית. השבת לשון הברית הטבעית לטקסט זה, השמות העבריים שתמיד היו שלו, המקצב המקראי הקבור תחת מאה וחמישים שנות אנגלית — זו המשימה האמיתית, מעבר לדיוק גרידא או לקריאוּת. המטרה היא טקסט עברי הנשמע לקורא עברי כפי שכתבי קודש אמורים להישמע — הדיוק הוא כאן הרצפה, לא התקרה.

העברית המודרנית היא שפתה החיה של ישראל — מצוינת לחיי היומיום, אך אינה הרובד של כתבי הקודש. לקורא המכיר את המקרא, תרגום מודרני של טקסט קדוש עלול להישמע כמו עיתון במקום שבו אמורים להיות כתבי קודש. מהדורות עבריות קודמות של ספר מורמון נכתבו בעברית מודרנית, והקוראים חשו בפער.

מהדורה זו כתובה בעברית מקראית — עברית התורה והנביאים. זו אותה תחושה המובילה את רוב קוראי האנגלית לקרוא את ספר מורמון במקצבו הגבוה של תרגום המלך ג'יימס ולא בפרוזה מודרנית קלילה: השפה צריכה להישמע ככתבי קודש, משום שהיא כתבי קודש. עבור קורא עברי, פירוש הדבר הוא עברית מקראית.

העברה של טקסט לעברית מקראית היא מלאכה מדוקדקת. זו אינה שפה מדוברת כיום, כך שאין דוברי שפת אם להתייעץ עמם — רק הקורפוס העמוק של המקרא והמחקר שנבנה סביבו. כל בחירה חייבת להישקל אל מול האופן שבו הכותבים המקראיים השתמשו בפועל בשפה.

המטרה לכל אורך הדרך היא טקסט הנאמן הן למשמעות האנגלית והן טבעי בתוך העברית המקראית — נאמן לתורה ולפרטי התיעוד, ובד בבד נשמע כעברית מקראית אותנטית ולא כהמרה מכנית, מילה במילה.

הלכה למעשה, כל ספר עובר מספר סבבים: טיוטה ראשונית המתורגמת ישירות מן האנגלית ונבדקת מול אוצר המילים והתחביר של המקרא; סבב בדיקה המתמקד בעקביות — כדי לוודא שמונח שתורגם בדרך מסוימת בא נְפִי מטופל באותה דרך במֹורוֹנִי; וקריאה אחרונה "לאוזן", שכן עברית מקראית היא, מעל לכול, שפה שנועדה להיקרא בקול. משוב מקוראים מוקדמים עיצב בחירות מילוליות לאורך הדרך, והטקסט ממשיך להשתכלל ככל שיותר ממנו מגיע לקוראים.

חלק מהעבודה המעניינת ביותר מתרחשת ברמת המילים והביטויים הבודדים:

• מונחי ברית. מילים כמו בְּרִית, תְּשׁוּבָה, ומָשִׁיחַ נושאות כבר בעברית משמעות מקראית עמוקה. בחירה נכונה בהן מאפשרת לעברית לומר במישרין את מה שהאנגלית יכלה רק לקרב אליו.
• ביטויים חוזרים. הביטוי האנגלי "and it came to pass" מקביל לעברית וַיְהִי — מילה אחת המהווה את המנוע הטבעי של הסיפור המקראי. טיפול עקבי בביטויים חוזרים אלה מעצב את התחושה של הטקסט כולו.
• שמות. השמות העבריים של התיעוד מושבים אל הכתב והצורה העבריים, ומתחברים מחדש אל השורשים שמהם באו.
• עקביות לאורך הספר כולו. מונח שתורגם בדרך מסוימת בספר אחד חייב להיות מטופל באותה דרך בכל מקום, כך שהטקסט נקרא כמכלול אחיד.

תוצאת העבודה הזו ניתנת כעת לקריאה בחינם — ספר מורמון המלא בעברית מקראית, פסוק אחר פסוק לצד האנגלית.