לוחות הנחושת: כתבי קודש עבריים שנישאו אל העולם החדש

לפני שמשפחתו של לֶחִי הפליגה אל ארץ ההבטחה, הם חזרו בשביל ספר. שווה את זה. לוחות הנחושת — תיעוד של כתבי קודש עבריים החרוטים על מתכת — נמנים עם החפצים החשובים ביותר בספר מורמון, הקשר הפיזי הברור ביותר בין התיעוד לשורשיו העבריים, ממש כתבי הקודש של העולם הישן שהנְפִיטים גררו אל העולם החדש.

סיכומו של נְפִי עצמו, שניתן לאחר שאחיו השיגו סוף סוף את הלוחות מפקיד ירושלמי בשם לָבָן, מפרט את תוכנם ישירות (א נְפִי ה:יא–יד):

• חמשת חומשי משה — התורה, יסוד כתבי הקודש העבריים.
• תיעוד היהודים מן ההתחלה ועד מלכות צִדְקִיָּהוּ, מלך יהודה.
• דברי הנביאים הקדושים, לרבות נבואות שאינן מצויות במקרא שבידינו כיום.
• ייחוס של אבותיו של לֶחִי, שממנו למדה המשפחה שהיא מצאצאי יוסף.

נְפִי מכנה זאת ספרייה עברית ניידת — למעשה, יותר כמו ארכיון — התורה, תיעוד היהודים עד צִדְקִיָּהוּ, דברי הנביאים עצמם, וייחוס המשפחה, שנישאו מירושלים ממש לפני שבבל הפכה את העיר לעיי חורבות בשנת 587 לפני הספירה.

טביעת האצבע הברורה ביותר של לוחות הנחושת על שאר ספר מורמון היא ישעיהו. כשליש מספר ישעיהו — כעשרים ואחד פרקים, כשמצטטים ציטוט ישיר ופרפרזה יחד — צף מחדש לאורך ספר מורמון. נְפִי ואחיו יַעֲקֹב מצטטים אותו באריכות סמוך להתחלה; שני דורות מאוחר יותר אֲבִינָדָי מרים אותו שוב, כשהוא עומד לפני כוהניו של המלך נוֹעַ. (ישוע המשיח עושה כך גם הוא, מאות שנים לאחר מכן, במהלך שירותו המתועד בקרב הנְפִיטים.) בכל פעם, הטקסט נוקב במפורש במקורו: לוחות הנחושת, לא גישה עצמאית למקרא כפי שהוא בידינו כיום.

לצד ישעיהו, התיעוד נוקב בשמות נביאים נוספים שאת דבריהם הוא מצטט — זֵנוֹס, זֵנוֹךְ, נְעוּם — ואף אחד מהם אינו מופיע במקרא כפי שהוא קיים כיום. חוקרים מורמונים העלו הסבר אחד: דמויות אלה קשורות בטקסט לממלכת ישראל הצפונית, בעוד התנ"ך ששרד אל תוך המקרא שלנו לוקט בעיקר ממקורות דרומיים, יהודיים. לתיעוד שנערך בדרום הייתה פחות סיבה לשמר נביאים צפוניים. סביר. לא ניתן להוכחה — אין ראיות כתב־יד חיצוניות לזֵנוֹס או לזֵנוֹךְ מחוץ לספר מורמון עצמו, ומבקרים מציינים בצדק ש"נביאים אבודים" שאי אפשר לאמת הם, מעצם הגדרתם, בלתי ניתנים להפרכה.

חוקרים הן בתוך המסורת המורמונית והן מחוצה לה הצביעו גם על סיבוך אמיתי: רבים מפרקי ישעיהו המצוטטים בספר מורמון (בערך פרקים מח–נד) מגיעים מקטע בישעיהו שהמחקר המקראי המקובל מתארך לתקופת גלות בבל — לאחר 587 לפני הספירה, עשרות שנים אחרי שמשפחתו של לֶחִי, כך מסופר, עזבה את ירושלים כשהלוחות כבר בידיה. הן חוקרי ישעיהו המורמונים והן אלה שאינם מורמונים מתייחסים לכך כשאלה פתוחה. הטקסט עצמו אינו מתייחס לכך מעולם.

יהיה אשר תהיה המסקנה לגבי שאלות ספציפיות אלה, התמונה הגדולה ברורה מן הטקסט עצמו. צאצאי לֶחִי מנמקים מתוך תורת משה. הם מתחקים אחר זהות הברית שלהם עד אברהם. הם בונים את נבואותיהם על דברי ישעיהו. ללא הפסקה. שום דבר מכל זה אינו מגיע מזיכרון, ושום דבר מכך אינו מגיע מדיווח ממקור שני — הוא מגיע מתיעוד כתבי קודש פיזי שמשפחתם נשאה מירושלים, עמוד אחר עמוד, אל חצי כדור חדש שאבותיהם מעולם לא ראו וישעיהו, ככל הנראה, מעולם לא דמיין. זוהי טענתו של ספר מורמון עצמו על עצמו, וזו הסיבה שהתיעוד נקרא, מתחילתו ועד סופו, כמסמך שעוצב בידי כתבי קודש עבריים והרגלי מחשבה עבריים.

לוחות הנחושת נשמרו והועברו כפיקדון קדוש מדור לדור. הם קבעו את הסטנדרט שכלפיו מדד העם את נאמנותו שלו לברית. נביאים נְפִיטים בנו את נבואותיהם שלהם ישירות על גבי מה ששימרו הלוחות — ובזכות זאת, ענף מבית ישראל שנעקר, מנותק בחצי כדור חדש, לעולם לא איבד את ידיעתו על אלוהי ישראל, או את ההבטחה למשיח שעדיין עתיד לבוא.

התיעוד אף מציין שמכיוון שנשמרו על מתכת ולא על משהו הרקב, הלוחות לא "יתעמעמו" עם הזמן — מעשה שימור מכוון כך שכתבי הקודש יעמדו לצאצאיהם — וכל ספר מורמון, בדרכו שלו, פשוט ממשיך לעשות את מה שלוחות הנחושת החלו: לשמור את התיעוד, לשמר את הברית, לשאת את כתבי הקודש קדימה, דור אחר דור.

סיפורם של לוחות הנחושת מסופר בפרקים הראשונים של א נְפִי. קראו אותו, ואת שאר התיעוד העברי שהוא אִפשר, בעברית ובאנגלית.