מצרית מתוקנת וספר מורמון

"מצרית מתוקנת" הוא השם שספר מורמון נותן לכתב שבו נחרט. זהו אחד הפרטים הייחודיים — והנדונים — ביותר בתיעוד. עמוד זה מציג את מה שהטקסט עצמו אומר ואת האופן שבו השאלה שנויה במחלוקת, ולאחר מכן פונה אל הלימוד העברי שהיה מונח מתחת לכתב.

ההצהרה הברורה ביותר מגיעה ממֹורוֹנִי, הכותב האחרון בתיעוד. הוא מסביר שהלוחות נחרטו באותיות הנקראות מצרית מתוקנת, שהועברו ושונו בקרב עמו לפי דרך דיבורם. הוא מוסיף פרט מפתיע: אילו היו הלוחות גדולים יותר, הכותבים היו משתמשים בעברית במקום זאת — אך גם העברית שונתה בידי עמו במרוצת הזמן, וכך שום עם אחר לא היה מכיר את שפתם, כלומר האל שימר את האמצעים לפרש אותה (מֹורְמֹון ט:לב–לד).

קודם לכן, נְפִי כבר תיאר את שפת התיעוד כ"לימוד היהודים ושפת המצרים" (א נְפִי א:ב). בין שני הקטעים הללו, התיעוד מציג תמונה עקבית: כתב שמקורו מצרי, שנבחר מטעמי קומפקטיות, בשימוש עם שלימודו הבסיסי היה עברי.

מועיל להפריד בין שני דברים שקל לטשטש ביניהם: הכתב שבו טקסט כתוב, והשפה שהוא מייצג. אלה אינם אותו הדבר. כתב הוא מערכת אותיות; שפה היא המילים, הדקדוק והמשמעות שמאחוריהן. לאורך ההיסטוריה, שפות נכתבו בכתבים שאולים או מותאמים.

זהו המצב שספר מורמון מתאר. האותיות היו ממקור מצרי, שהותאם במרוצת הדורות — "מתוקן". אך העם היה ישראלי הנושא כתבי קודש עבריים, ומחשבתם וביטויָם היו עבריים. הכתב היה כלי מעשי; המהות האינטלקטואלית והדתית הייתה עברית.

זו אינה רק הבחנה טכנית — היא מסבירה משהו שקוראים מבחינים בו בתרגום האנגלי: הטקסט מלא במבנים בסגנון עברי ולא מצרי. העברית ניכרת דרך התרגום משום שהעברית, לא המצרית, הייתה שפתם החיה של מחברי התיעוד.

מצרית מתוקנת היא נושא השנוי במחלוקת של ממש. הנה שני הצדדים, מבלי להכריע ביניהם.

מבקרים מציינים ש"מצרית מתוקנת" אינה כתב המתועד בשמו ברשומה ההיסטורית הרחבה יותר מחוץ לספר מורמון, ורואים בכך קושי עבור טענות הספר. המגִנים משיבים שהתאמת שיטת כתיבה של שפה אחת לשפה אחרת הייתה מתועדת היטב במזרח הקדום, ומצביעים על מקרה ספציפי: פפירוס אמהרסט 63, פפירוס שהועתק בכתב מצרי דמוטי בתקופה התלמית אך משמר חומר דתי ארמי עתיק בהרבה, כולל קטע המקביל מקרוב לתהלים כ. המסמך, המוכר לחוקרים למעלה ממאה שנה אך פוענח באופן משמעותי רק בעשורים האחרונים, הוא הוכחה ישירה לכך ששפה שמית צפון־מערבית אכן נכתבה באותיות מצריות בעת העתיקה — בדיוק התבנית שנְפִי ומֹורוֹנִי מתארים. המצריולוג המורמוני ג'ון גִּי (John Gee) והחוקר ג'ון א. טוֶודְטְנֶס (John A. Tvedtnes) הצביעו שניהם עליו כתקדים מסוג זה בדיוק. קהילה קטנה ומבודדת המשנה כתב שירשה במשך אלף שנה, מוסיפים המגִנים, אינה בלתי סבירה על פניה. הם גם מציינים שהתיעוד עצמו צופה את ההתנגדות, ומציג את "מצרית מתוקנת" כמונח לאותיות המשוכללות שלהם עצמם ולא כטענה על כתב נפוץ ומוכר.

כל קורא מביא לכאן את הנחות היסוד שלו. מה שנכון בכל מקרה: הטקסט מעלה טענה ספציפית, הנשמעת ניתנת לבדיקה, על כתבו שלו, ושום דבר מחוץ לספר מורמון אינו מאשר את הטענה הזו ישירות. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא מה שהתיעוד אומר על עצמו — ושהלימוד שביסודו היה עברי.

בפברואר 1828, נשא מרטין האריס דף של אותיות אל ניו יורק — שהועתקו, לדברי ג'וזף סמית', ישירות מן הלוחות, לצד תרגום לדוגמה של חלקן. הוא הראה אותו לצ'ארלס אנתון, קלאסיקן במכללת קולומביה, בתקווה לאישור מומחה לפני שישקיע את כספו שלו בהדפסת הספר. תיאורו המאוחר של ג'וזף סמית', המתועד בג'וזף סמית'־היסטוריה א:סד–סה, קובע שאנתון הכריז שהאותיות והתרגום נכונים וכתב להאריס תעודה לכך — עד שהאריס הזכיר שהם הגיעו באמצעות מלאך, ובאותו רגע, כך מדווח, לקח אנתון את התעודה בחזרה וקרע אותה.

אנתון סיפר סיפור שונה, יותר מפעם אחת. במכתב משנת 1834 לאֶבֶּר ד. האו, הוא תיאר את מה שראה כ"אותיות יווניות ועבריות, צלבים וקישוטים, אותיות רומיות הפוכות או מונחות על צידן", מסודרות בטורים ניצבים ומסתיימות בעיגול המחולק לתאים, שאותו חשב להעתק של לוח שנה מקסיקני — והכחיש נחרצות שאי־פעם כינה משהו מכך "כתבי חרטומים מצריים מתוקנים". בכתבו שוב ב־1841, הוא זכר טורים "כמו אופן הכתיבה הסיני" ו"התערובת המשונה ביותר" שראה מימיו. בשני המכתבים, אנתון עמד על כך שהזהיר את האריס שהוא מרומה, לא שאישר דבר.

הדף עצמו שנשא האריס אל אנתון לא שרד. מה ששרד הוא מסמך נפרד בן כ־217 אותיות, שהועתק ככל הנראה בידי חבר כנסייה מוקדם בשם ג'ון וויטמר אי־שם בין 1829 ל־1831 — המכונה זה מכבר "כתב היד של אנתון", אף שכתב היד אינו תואם את כתב ידו של ג'וזף סמית' עצמו משנת 1828. הוא מוחזק כיום בידי "קהילת המשיח" (Community of Christ). חוקרים מורמונים קוראים את תיאורו של אנתון עצמו — סמלים בלתי מוכרים בטורים צפופים, ודמות עגולה ביניהם — כלא סותר בבירור את מה שג'וזף סמית' תיאר שהוא בחן, יהיה אשר תהיה המסקנה שאנתון הסיק ממנו. המבקרים מצביעים על הסתירה החדה יותר: האריס אמר שאנתון אימת את האותיות ולאחר מכן חזר בו; אנתון אמר שמעולם לא אימת דבר כלל. שני התיאורים אינם יכולים להיות נכונים במלואם, ואף מסמך ששרד אינו מכריע מי מהם קרוב יותר למה שאכן קרה באותו חדר בשנת 1828.

יהיה אשר תהיה המסקנה בנוגע לכתב הלוחות, השפה שמחבריו היו מעדיפים — והשפה שבה נכתבו כתבי הקודש שלהם — הייתה עברית. ספר מורמון המלא ניתן כעת לקריאה בעברית מקראית, בחינם, לצד האנגלית.