מסעו של לֶחִי מירושלים

ספר מורמון נפתח במסע: משפחה ישראלית העוזבת את ירושלים בשנותיה האחרונות, כשהמדבר שוחק אותם עוד הרבה לפני שהגיעו אל האוקיינוס שיצטרכו לחצות כדי למצוא ארץ הבטחה. זהו סיפורו של לֶחִי — והוא הסיבה לכך שהתיעוד הוא, ביסודו, תיעוד עברי שנישא אל עולם חדש.

התיעוד נפתח "בתחילת שנת מלכותו הראשונה של צִדְקִיָּהוּ, מלך יהודה" — מלך יהודה האחרון לפני כיבוש בבל, ואותה תקופה של הנביא ירמיהו. לֶחִי, תושב ירושלים וצאצא של יוסף משבט מנשה, מוזהר בחזון שהעיר תיחרב בשל רשעתה. כמו נביאי דורו, הוא קורא לתשובה; כמותם, הוא נדחה, וחייו מאוימים.

בציווי ה', לֶחִי לוקח את משפחתו ויוצא אל המדבר, ומשאיר מאחוריו את ביתו ורכושו. בניו חוזרים מאוחר יותר פעמיים לירושלים — פעם אחת עבור לוחות הנחושת ובהם כתבי הקודש העבריים, ופעם נוספת כדי להביא את משפחת יִשְׁמָעֵאל, כך שלנוסעים תהיינה משפחות משלהם.

המשפחה נוסעת דרומה דרך המדבר, סמוך לגבולות ים סוף, וסובלת קשיים וסכסוכים פנימיים לאורך הדרך. התיעוד מתאר את מסלולם, את ניסיונותיהם, ואת המתח בין נְפִי, בנו הצעיר והנאמן של לֶחִי, לבין אחיו הבכורים המורדים, לָמָן וּלְמוּאֵל — מתח שיהדהד לאורך שאר הספר, ואף לאורך כל תולדות שני העמים שיצאו מהם.

לאחר מסע ארוך הם מגיעים אל מקום שפע על שפת הים, שאותו הם מכנים שֶׁפַע (Bountiful). שם, לפי הוראת ה', בונה נְפִי ספינה.

תחנה אחת לאורך המסלול ראויה לעצירה. נְפִי מתעד שחותנו, יִשְׁמָעֵאל, מת ו"נקבר במקום שנקרא נָחֹם" (א נְפִי טז:לד). הניסוח ראוי לתשומת לב — נְפִי אומר שהמקום נקרא נָחֹם, מה שמרמז שהשם כבר היה קיים ולא היה שם שהנוסעים העניקו לו בעצמם.

בשנת 1999, ארכיאולוגים שעבדו באתר מקדש ליד מַאְרִיבּ, בתימן של ימינו, פרסמו כתובת על מזבח אבן הנוקבת בשם תורם משבט נִהְם — שם הבנוי מאותם עיצורים שמיים, נ־ה־ם, ומתוארך למאה השביעית לפני הספירה בקירוב, התקופה המשוערת של מסעו של לֶחִי. אזור שבט נִהְם נמצא במקום הנכון על המפה: דרומית־דרומית־מזרחית לאזור שמשפחתו של לֶחִי הייתה חוצה, לאורך נתיב הבשמים העתיק המקביל לים סוף, וכפי שנְפִי מציין, כמעט ממש ממערב לחוף הפורה שבו היה צריך להיות שֶׁפַע (א נְפִי יז:א). שום שם מקום נוסף מהצורן נ־ה־ם לא תועד בשום מקום אחר בערב.

חוקרים מורמונים, ובהם ההיסטוריון ס. קנט בראון (S. Kent Brown) ואחרים הכותבים עבור BYU Studies וקרן ה־Interpreter, רואים בכך את הדבר הקרוב ביותר הקיים לאישור עצמאי ומבוסס־שטח למיקום ספציפי בספר מורמון — פרטים שג'וזף סמית' לא יכול היה לדעת באופן סביר בשנת 1829, כאשר כמעט דבר לא מוּפָּה מהגיאוגרפיה הפנימית של ערב בידי זרים. מבקרים שאינם מורמונים משיבים, ובצדק, ששם שבטי ששרד באזור מוכיח שהשם עתיק והאזור אמיתי — הוא אינו מוכיח שנְפִי, לֶחִי או יִשְׁמָעֵאל אי־פעם דרכו שם. שם משותף הוא מרמז, לא מכריע. זו ראיה אמיתית למשהו — רק לא הוכחה לכל מה שהמבקרים רוצים שהיא תכריע.

מנָחֹם, אומר נְפִי, המשפחה פנתה ונסעה "כמעט מזרחה" עד שהגיעה לחוף (א נְפִי יז:א). חוקרים השתמשו בפרטים של נְפִי עצמו — מים מתוקים, עצים המתאימים לבניית ספינות, עפרות לכלים, צוק, מקום מרוחק דיו לבניית ספינה ללא הפרעה — כדי לצמצם את המועמדים לאורך חוף דרום ערב בתימן ובעומאן לכמה מפרצים אפשריים.

המועמד המצוטט ביותר, שהציע החוקר וורן אסטון (Warren Aston) לאחר שנות מחקר שטח, הוא חוֹר חַ'רְפוֹת (Khor Kharfot), בשפך ואדי סייק בדרום עומאן — מפרץ ירוק באופן חריג, ניזון ממעיינות, בחוף שאחרת הוא צחיח, עם משקעי עפרות ברזל בקרבתו המתאימים לייצור כלים. מספר קטן יותר של חוקרים, ובהם ג'ורג' פוטר (George Potter), טוענים במקום זאת בעד חוֹר רוֹרִי (Khor Rori), כשישים מייל מזרחה, בהתבסס על נמלה ועל היסטוריית בניית הספינות שלו. שני האתרים מתאימים באופן סביר לטקסט; המחקר המורמוני לא הכריע לטובת אחד מהם, והוויכוח בין תומכיהם נמשך בכתבי עת מקצועיים.

כמו במקרה של נָחֹם, אף אחד מהדברים הללו אינו מוכיח את הסיפור — הם מראים שתיאורו של נְפִי את קטע המסע בערב מחזיק מעמד כגיאוגרפיה אמיתית, המתוארת בידי מישהו שהכיר באופן סביר את האזור, יהיה אשר תהיה הדרך שבה ידע זה הגיע אליו.

משֶׁפַע יוצאת המשפחה להפליג על פני "המים הגדולים". החציה היא ניסיון נוסף — סערה, מרד והצלה — לפני שהם מגיעים אל ארץ ההבטחה, המובנת בתיעוד כאמריקה. שם המשפחה מתפצלת, וסיפורם של הנְפִיטים והלָמָנִים מתחיל.

מסע ים זה הוא ציר הכל של ספר מורמון: ענף מבית ישראל, נושא כתבי קודש עבריים וברית, נעקר אל מעבר לעולם. כל מה שהתיעוד הופך להיות צומח ממסע זה מירושלים.

מסעו של לֶחִי ממלא את הפרקים הראשונים של א נְפִי. קראו אותו בעברית ובאנגלית, פסוק אחר פסוק.